משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ז:ה׳

5 כל הכלים הניטלים בשבת – ונוסף ביד אחרת הניטלין, וכן הוא מדפוס וילנא ואילך, אך נטלין עיקר. ושיבריהם ניטלים – אם נשברו הכלים, מותר לטלטל את שבריהם, בין שנשברו בשבת בין שנשברו לפני השבת. בדפוסים לפנינו: "ניטלין עמהן", אך מילת עמהן מיותרת ואין לגרסה.

6 ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה – ובלבד שניתן להשתמש בשברים למלאכה המותרת בשבת. והמשנה מביאה שתי דוגמאות למלאכה מעין זאת. שיברי עריבה – לכסות בהן את פי החבית – שבר של הכלי שלשים בו את הבצק מותר לטלטלו בשבת אם יש בו כדי לכסות את פי החבית. בכתבי יד אחדים הנוסח הוא: "כדי לכסות בהן חבית", ואכן אין זה חשוב שכן בודאי את פי החבית פוקקים ולא חלק אחר. שיברי זכוכית - לכסות בהן את פי הפך – שבר של כלי זכוכית שיש בו כדי לכסות פי צלוחית קטנה של שמן, לפי שנהגו לטלטלה כדי לסוך שמן אחר הרחצה או ליצוק שמן על הגריסין בסעודה.

7 בתלמוד הירושלמי נאמר שמידות שבר הזכוכית האמורות במשנתנו זהות לאלו שנשנו לעיל: "זכוכית - לגרוד בה בראש הכדכד =כרכר" פ"ח מ"ו, אך רבנן דקיסרי סבורים שמדובר בשתי מידות: "כאן בעבה, כאן בחדה"; ויש אומרים: "כאן במטלטל, כאן במוציא" טז ע"ב. כלומר, מותר לטלטל שבר של זכוכית בשבת רק אם הוא עשוי לשמש ככלי; ואילו לעניין ההוצאה בשבת, מותר להוציא אך שבר זכוכית קטן מזה, ודי שניתן לחדד בו את ראש הכדכד.

8 רבי יהודה אומר: ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן – מותר לטלטל שבר כלי רק אם ניתן לעשות בו מלאכה מעין המלאכה שעשו בו כשהיה שלם. שיברי עריבה לתוך בתוכן מקפה – שברי ערבה מותר לטלטלם בשבת רק אם ניתן לתת בהם מרק סמיך כעיסה שהערבה מיועדת לה. בשאר הנוסחאות "לצוק". הפועל "לתוך" הוא תיקון בכתב יד אחר, ולא מן הנמנע שאף בכ"י קופמן היה כתוב לצוק. קשה לזהות מה היה כתוב לפני התיקון, אולי 'לסוק' שמשמעו לצוק בחילוף ס' צ'. ושיברי זכוכית לצוק בתוכן שמן – שבר זכוכית נחשב כלי רק אם עדיין הוא יכול לשמש מעין מלאכתו. ויש מקורות הגורסים כאן ובדוגמה הקודמת לתוכן. חילוף ב/ל בנסיבות אלה שכיח במשנה. בתוספתא בכל עדי הנוסח שלה: "לתוכן" פי"ד טו ה"ו.

9 התוספתא מביאה את משנתנו כלשונה ומוסיפה "שמן לתינוק", כלומר שמן לסוך בו את התינוק, ומסתבר שהכוונה לסוך אבר של קטן, והוא מעין מה ששנינו לעיל לעניין שיעור השמן האסור להוציאו בשבת: "כדי לסוך אבר קטן", שיש שפירשוהו: "אבר קטן של קטן". אך ספק רב אם אנו ניתן להשוות את שיעור השמן להוצאה לשיעור השמן המתיר שבר זכוכית בטלטול בשבת. רבי יהודה מחמיר בטלטול שברי כלים ומתיר לטלטלם רק כשעדיין הם בגדר כלי ועשויים לשמש מעין מלאכתם. התוספתא, המוסיפה בדברי רבי יהודה את השמן לתינוק מקילה במקצת, שהרי די במעט שמן כדי לסוך אבר קטן של תינוק.

10 בסוגיית הבבלי ביקשו לקבוע שהמחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה היא רק בשנשברו מערב שבת, "אבל נשברו בשבת - דברי הכל מותרין, הואיל ומוכנין על גבי אביהן" קכד ע"ב, אך מסקנת הסוגיה: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת שנשברו בשבת: דמר סבר, מוכן הוא; ומר סבר, נולד הוא. אבל מערב שבת - דברי הכל מותרין, הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום".

11 התוספתא, שאינה מביאה את דעת רבי יהודה, אומרת: "מטה שנשברה, היא ושבריה מותרין ליטול בשבת. טרקוש =דרגש שנשבר, הוא ושבריו ניטלין בשבת. מגופת חבית שנשברה, היא ושבריה ניטלין בשבת. ולא יספות שבר, ולא יסמוך בה כרעי המטה, ולא יכסה בה את הכלים. זרקה לאשפה, היא ושבריה אין ניטלין בשבת" פי"ד טו ה"ב. כלומר, אסור לחתוך את השבר כדי לסמוך בה. ברייתא זו, המצויה בחלקה אף בתלמוד הבבלי ובירושלמי, היא כדעת תנא קמא, האומר שמותר להשתמש בשברים לכל מטרה, ולא דווקא "מעין מלאכתם" בבלי, קכד ע"ב; ירו', פ"ח ה"ד, יא ע"ב. הברייתא הוסיפה על משנתנו שאין להתקין חלק משברי המיטה או החבית כדי להשתמש בו, וכן שאם זרק את המיטה ואת מגופת החבית לאשפה, ביטלם מלשמש ככלי, ואסור לטלטלם ולהשתמש בהם בשבת.